ראיון עם טמיר על דברים קטנים שמוציאים מהדעת...

 

לפעמים דברים קטנים גורמים לי לאבד את השלווה.

 

נכון. אבל חשוב להבין שעבור התת מודע שלך הדברים הללו אינם קטנים! מבחינתו זו מלחמה קיומית. 

 

מלחמה קיומית? למה?

 

בכל פעם שתת המודע מזהה מצב כמסוכן, או מכאיב, הוא עובר למצב חירום. מאותו רגע התגובות שלנו הן כמעט אוטומטיות. דרושה שליטה עצמית גבוהה מאד לא להגיב באלימות או לא להסתובב ולברוח...

 

רגע, אני דיברתי על כוס מלוכלכת בכיור...

 

זה מוכר לכולם... אבל מבחינתך זו לא רק כוס, זה כל מה שהיא מייצגת. למשל, אולי אתה רואה את השארת הכוס כזלזול בך, ואז אתה מרגיש קטן, שלא מתחשבים בך. מה שמוביל לתחושת חוסר אונים וחוסר ביטחון, ועוד בבית, שבו אתה אמור להרגיש הכי בטוח. תת המודע מזהה את זה כסכנה קיומית, לחץ הדם עולה, הורמונים של סטרס זורמים בדם, האישונים מתרחבים. הדבר הבא הוא שמתנפלים על בן / בת הזוג - שנכנסים גם הם למגננה, ומהר מאד יש מלחמה גדולה, גדולה, ענקית. 

 

על כוס.

 

כן, על כוס, על קרח, על המטען של הטלפון, על החמות, על הילד, על החברה - הגוף שלנו לא יודע שעברנו לבתים ממוזגים, מבחינתו יש עדיין בסביבה דוב, או נמר. 

 

ונגולה?

 

"נגולה" שוברת את המנגנון שמזהה את הכוס עם סכנה קיומית. אין דוב, אין נמר. רק כוס. משם כבר קל הרבה יותר, כי אז נזכרים שגם אנחנו השארנו כוס אתמול, או מדברים על זה בנחת ומגיעים להסכמה. 

 

ולא חשוב להבין למה הכוס כל כך מרגיזה?

 

אין צורך; הטכניקה דואגת לזה כי כל הזכרונות הרלוונטיים מטופלים באותו הרגע. בארבעה צעדים פשוטים ושתי דקות אחר כך, זה כבר לא מרגיז. אפשר להתקדם הלאה.  

 

כמה זמן זה מחזיק?

 

חודשים רבים. בדקתי. מרגע שאין זיהוי של סכנה קיומית, הרי אין שום טעם לחזור אחורה. כאמור, זו רק כוס. 

 

קשה ללמוד נגולה?

 

זה קל - באים לסדנה או קורס, ומשם מתרגלים בעצמך. מי שרוצה לעבוד יותר לעומק, יבוא לכמה פגישות איתי. זה צריך להספיק.